הכרת הטוב היא מידה שהשכל וההגיון מחייבים אותה,
חובה על האדם להכיר טובה לזולתו, אדם שלא מכיר טובה
נקרא "כפוי טובה" משום שמכסה על הטובה שעשו לו.
כידוע, אנו אומרים "הכרת הטוב" ולא "השבת הטוב" כי
לפעמים אינו יכול להחזיר טובה על שעשה לו, כגון אדם
שהציל את חברו מטביעה בנהר אינו יכול להשיב לו באותה
הדרך אלא חייב לו הכרת הטוב כלפי מה שהציל את חייו.
וחייב להביע כלפי חברו את הערכתו כלפי מה שגמל עימו.
ברגע שאדם עשה לך טובה, אתה וכל אשר לך משועבד לו
ומחויב לתת לאותו אדם כפי שעשה כלפיך וזהו הנקרא
"אסיר תודה"!.
חסד ואמת: כשאדם עושה עבורך טובה כל שהיא, דבר זה
נקרא "חסד" וכשאתה מחזיר לו, זה נקרא "אמת", כי את
פעולתו זאת, הוא לא היה מחויב לעשות, אבל כשאתה
משיב לו, זה נקרא "אמת" משום שאתה מחויב כלפיו. וזה
שאמרה רחב למרגלים אני עשיתי עמכם חסד שהצלתי
אתכם ממיתה והחבאתי אתכם, לפיכך אתם מחויבים לגמול
עימי "חסד ואמת" לי ולכל משפחתי. (אדרת אליהו).
יסוד התורה: כל התורה כולה מיוסדת על "הכרת הטוב" –
"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", הכל מיוסד על
הכרת הטוב, כל המצוות התורה הן מדין הכרת הטוב,
"וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים טו, טו) בורא
עולם הוציא את אבותינו ממצרים, לפיכך, אנחנו חייבים לו
הכרת הטוב, ו"בכל דור ודור חייב אדם להראות עצמו כאילו
יצא ממצרים".
מצוות רבות הן זכר ליציאת מצרים, לזכור את הטובות
שבורא עולם הוציא אותנו מתוך כור הברזל וגאל אותנו,
ואחת מהן היא קריאת שמע, שהתורה ציוותה לומר פעמיים
ביום, וזאת כדי להזכיר את יציאת מצרים – "לְמַעַן תִּזְכֹּר
אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג) וכן
מצוות מזוזה ציצית, תפילין ושבת, קידוש, וכל החגים וכן
פדיון הבן פטר חמור ועוד הן גם זכר ליציאת מצרים,
להשריש בנו את מידת ההכרת הטוב. כל המצוות שבין
אדם לחברו מיוסדים על הכרת הטוב.
בורא עולם בהכרת הטוב לישראל: בספר ירמיה (ב, א – ב)
"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר, הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם
לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ
לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" – בורא עולם זוכר
את עם ישראל שהלך אחריו במדבר בארץ לא זרועה ללא
שום שאלות, ומבטיח להם את הגאולה השלימה בעתיד.
משה רבינו והיאור: כשמשה רבינו נשלח להכות את
מצרים במכת דם הקדוש ברוך אמר לו שיאמר לאהרן
להכות את היאור "אמור אל אהרן, קח מטך ונטה ידך על
מימי מצרים" (שמות ז, יט), מבאר רש"י שהוא עצמו לא הכהו
לפי שהגן עליו כשהושלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו, לא
בדם ולא בצפרדעים, אלא על ידי אהרן. לא רק במכת דם
וצפרדע שנגעו במימי היאור מצינו כן, אלא גם במכת כינים
הנוגעת לעפר הארץ נצטווה דווקא אהרן להכות כמו שכתוב
(שם ח, יב) "אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר
הארץ", ושוב מעיר רש"י לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי
וטמן אותו בחול, ללמדנו שחובת הכרת הטוב היא לא רק
כלפי האדם, אלא עלינו להכיר טובה גם לדומם!
איש מצרי: במדרש מסופר שכאשר נמלט משה למדין
מאימת פרעה, לאחר שדתן ואבירם הלשינו עליו כי הרג את
המצרי, הגיע אל הבאר וראה שהרועים מגרשים את בנות
יתרו ואינם מניחים להן להשקות צאנן. משה אשר לא יכול
היה לסבול זאת, קם, הושיען ואף השקה את צאנן. שבו
בנות יתרו לבית אביהן, וכאשר נשאלו מדוע מיהרו לבוא,
השיבו: (שמות ב, יט) "איש מצרי הצילנו מיד הרועים, וגם
דלה דלה לנו וישק את הצאן", הן כמובן התכוונו למשה,
שהיה לבוש כמצרי.
במדרש (רבה א, לב) מבואר: "איש מצרי" פירוש בגלל האיש
המצרי הגיע משה למדין, על כן אמר משה לבנות יתרו: "אל
לכן להכיר טובה לי, כי אם לאותו מצרי שהרגתי, שבגינו
הוצרכתי להגיע הנה".
משה רבינו ויתרו: כמו כן בשעה שהקדוש ברוך הוא שלח
את משה למצרים לגאול את עם ישראל, קודם לכן הולך
משה ליתרו חמיו ומבקש ממנו רשות לרדת למצרים "וַיֵּלֶךְ
מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל-יֶתֶר חֹֽתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל-
אַחַי אֲשֶׁר-בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַֽעוֹדָם חַיִּים" (שמות ד, יח), כי
אמרו רבותינו: הפותח פתח לחבירו נפשו הוא חייב לו, ואף
שמתעכב על ידי כן, להודיעך כמה חשוב עניין זה! (שמות רבה
ד, ב)
משה רבינו במלחמת מדין: עוד אמרו במדרש (ילקוט שמעוני
מטות קי): בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה "נקום
נקמת ה' במדין" שלח את פנחס בן אלעזר הכהן למקום
המלחמה משום שהוא גדל במדין ואינו ראוי לעשות להם
רעה כיון שעשו עימו טובה, ואף שבנות מדין החטיאו את
עם ישראל וגרמו למגיפה, עם כל זאת, מאחר שגדל במדין,
אין זה הגון שהוא עצמו ילחם בהם, אלא ייעשה הדבר על
יד אחרים.
שמו של משה: שם זה – "משה" נבחר בגלל הכרת הטוב
לבתיה שהצילה אותו ומשתה אותו מן היאור – "כִּי מִן הַמַּיִם
מְשִׁיתִֽהוּ" (שמות א, ב) ואף שקראו לו אביו ואמו שמות רבים,
לא זכה, אלא שמה של בת פרעה!
פרעה – כפוי טובה: כתב רבינו בחיי (שמות) – פרעה היה
כפוי טובה מפני שכפר בטובתו של יוסף שהציל את מצרים
מחרפת הרעב והעשיר אותה. נאמר (שמות א, ח): "וַיָּקָם מֶלֶךְ
חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף", כל הכופר
בטובתו של חבירו סופו שכופר בטובתו של מקום. בתחילה
" לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף ", ולבסוף אמר (שם ה, ב) "לֹא יָדַעְתִּי אֶת
ה'". ומצינו עוד שפרעה הרשע התגאה ואמר (יחזקאל כט, ג) "
לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". כשפרעה היה מגיע ליאור היה
היאור עולה לקראתו בזכות ברכתו של יעקב אבינו שבירכו
שבכל פעם שיבוא ליד היאור, היאור יעלה לקראתו. לברכה
זו זכה פרעה בשל הכרת הטוב על שהוציא את יוסף
מהבור, ובמקום להחזיק טובה ליעקב ובניו התגאה ואמר
שהוא ברא את היאור.
וכיון שאמר (שם ה, ב) "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת
יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'" אמר הקדוש ברוך הוא, חייך
שתצטרך להודיע שמי בכל העולם וזהו שכתוב (שם ט, טז):
"וְאוּלָם בַּֽעֲבוּר זֹאת הֶֽעֱמַדְתִּיךָ בַּֽעֲבוּר הַרְאֹֽתְךָ אֶת-כֹּחִי
וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל-הָאָֽרֶץ".
ירידת עם ישראל למצרים: עם ישראל ירד למצרים כדי
לתקן את חטא אדם הראשון בשורשו שבשעה שחטא ושאל
אותו הקדוש ברוך הוא מדוע אכלת מעץ הדעת, אמר לו
(בראשית ג, יב) – "וַיֹּאמֶר הָֽאָדָם הָֽאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא
נָֽתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָֽאֹכֵֽל", והיה כאן חסרון בהכרת הטוב,
שהרי בורא עולם הביא לו אשה שתהיה עזר בשבילו ועכשיו
הוא מאשים אותה בחטאו, לכן ירדו עם ישראל למצרים
להיות תחת יד פרעה שהוא שורש כפיות הטובה כדי לתקן
פגם זה.
כמשל חנוני, כשהמוכר אומר לו אל תגיד תודה כי איני רוצה
להיות אסיר תודה. זו טעות! כי אם בוקר אחד החנות
סגורה כמה צער יהיה לחפש מקום אחר.
מודה אני: ראש ישיבת "מיר" הרב נתן צבי פינקל זצ"ל
הדגיש בדבריו, כי יסוד היסודות בעבודת השם הוא "הכרת
הטוב". את החשיבות של מידה זו ניתן להבין ממה שתיקנו
חכמים לומר בעת שיהודי פוקח את עיניו בבוקר: "מודה
אני לפניך מלך אל חי וקיים" – למרות שהוא עדיין שוכב
על מיטתו ולא נטל ידיו מפני שרצו לחנך את האדם
ולהרגילו בחשיבותה של הכרת הטוב, כי תיכף שפוקח
האדם את עיניו עליו להודות לבוראו על הטוב שגמלו,
שהחזיר לו נשמתו.
כל אדם חייב להכיר טובה: כתב ה"מסילת ישרים" (פ"ח) על
מעלת ההסתכלות ברוב הטובות שהקדוש ברוך הוא עושה
עם האדם בכל עת ובכל שעה, והנפלאות הגדולות שעושה
עמו מעת הלידה עד יומו האחרון, כי כל מה שירבה
להתבונן בדברים אלה, הנה ירבה להכיר לעצמו חובה רבה
אל האל המיטיב לו, ויהיו אלה אמצעים שלא יתעצל ויתרפה
מעבודתו, כי הרי הואיל ואינו יכול לגמול טובתו להשם
יתברך, לפחות יודה לשמו ויקיים מצותיו.
ואין לך אדם באיזה מצב שיימצא – אם עני ואם עשיר אם
בריא ואם חולה – שלא יראה נפלאות וטובות רבות במצבו,
עד שאין לך אדם שלא יכיר עצמו חייב לבוראו.
ברכת הנהנין וברכות השחר: חכמינו זיכרונם לברכה
תיקנו לברך על כל מאכל ומשקה מהם נהנה האדם. מובא
בגמרא (ברכות לה.): "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה
בלא ברכה" ופירש רש"י: סברא הוא, כיון שנהנה צריך
להודות למי שבראם.
ופירש הסבא מקלם: כל עניינן של ברכות הנהנין, וברכות
השחר, אשר תיקנו חכמים – כדי שנכיר הטובה אשר השם
יתברך גומל עמנו חסדים עצומים, ולכן חובה להתבונן
בדבר שנהנים ממנו קודם הברכה, על איזו טובה מיוחדת
היא נתקנה.
בברכת מודים: בחזרת תפלת שמונה עשרה עונים על כל
ברכה אמן וברוך שמו, אך כשמגיעים לברכת מודים כולם
אומרים את הברכה ביחד, "מודים דרבנן", משום שכשבאים
להודות לא מספיק להגיד רק אמן אלא צריך לפרט את
ההודאה.
מצות הביכורים: התורה פותחת בפסוק הראשון,
"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" ודרשו
(ב"ר א, פו) "בראשית" – בשביל ביכורים שנקראו ראשית.
ובמה זכתה מצות ביכורים אשר בשבילה נועדה כל תכלית
הבריאה? כי בה נאמר "ואמרת אליו" (דברים כו, ג) וכתב
רש"י: "ואמרת אליו" – שאינך כפוי טובה, כלומר יסוד מצות
ביכורים הוא הכרת הטוב לבורא עולם על כל הטובות
שגמלנו, ודבר זה מתגלה ביתר עוצמה כאשר אדם נותן את
פרי בכוריו לבורא יתברך – את אותו פרי אליו המתין וציפה
בכיליון עיניים, ובהנהגה זו הוא מגלה שאיננו כפוי טובה
כלפי הטובות שהבורא יתברך נתן לו בעבר, נותן לו בהוה
ויתן לו בעתיד.
וזה הדבר החשוב ביותר שישנו, ובשל זאת לבד, ראוי היה
לברוא העולם – "שאינך כפוי טובה".
עשרת הדיברות: בדיבר הראשון בורא עולם מזהיר את עם
ישראל על כפיות טובה: (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך אשר
הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", היזהרו שלא
תכפרו בטובתי, שהרי כפוי טובה אינו יכול לקבל עול מלכות
שמים, שאין לך קשה יותר מכפוי טובה.
גם יהושע בן נון (יהושע פרק כ"ד) מזהיר את ישראל באריכות
גדולה שלא יהיו כפויי טובה ויזכרו את הנסיים והנפלאות
שבורא עולם עשה עמהם מימות האבות הקדושים ועד
ביאתם לארץ.
מזמור לתודה: המזמור היחיד שיישאר לעתיד לבוא בסדר
התפילה הוא מזמור לתודה וגם יציאת מצרים יזכירו לעתיד
לבוא משום הכרת הטוב.
תכלית בתי כנסיות: כתב הרמב"ן (בסוף פרשת בא) – כוונת כל
המצוות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא
כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין
אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו
שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות, וכוונת בתי כנסיות,
וזכות תפלת הרבים, זה שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו
ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו
בריותיך אנחנו.
100 ברכות – חכמים תיקנו לקרוא 100 ברכות בכל יום
(ברכות לה:) משום שאסור לאדם שייהנה מהעולם בלא ברכה,
וכשאדם אוכל בלא ברכה נקרא גזלן.
מזמור של שבת: פרק צ"ג בתהילים – "מזמור של ליום
השבת", אמרו אדם הראשון ביום הראשון שנברא ובו לא
נזכרו ענייני שבת אלא טמונה בו הודאה להשם יתברך על
המנוחה וגמר הבריאה כהכרת הטוב על שברא עולם כה
יפה.
על כל נשימה ונשימה: כל ספר התהלים הוא תהילה ושבח
להשם יתברך ודוד המלך מסיים בפסוק האחרון – "כל
הנשמה תהלל יה הללויה" (תהילים קנ, ו) – על כל נשימה
ונשימה צריך להודות להקדוש ברוך הוא.
כיבוד אב ואם: כתב ספר החינוך (מצוה ל"ג): "ראוי לו לאדם
שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל
ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני
אלוהים ואנשים. ויתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו
בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל
תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה
יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המידה בנפשו יעלה ממנה
להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו
עד אדם הראשון, ושהוציאו לאוויר העולם וסיפק כל צרכו כל
ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש
יודעת ומשכלת, שאילולי הנפש שחננו האל יהיה כסוס
וכפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו
להיזהר בעבודתו ברוך הוא.
הגמרא (קידושין לא.) אומרת: בזמן שאדם מזלזל ולא מכבד
את אביו ואמו, אומר הקדוש ברוך הוא, יפה עשיתי שלא
דרתי עמכם, ולכן בלוחות הברית עניין כיבוד אב ואם נמצא
בצד ימין בחלק המתאר את המצוות שבין אדם למקום.
הגאון רבי משה פינשטיין רבה של יהדות ארצות הברית
(שו"ת אגרות משה יורה דעה ח"ב סי' קל) הסיק להלכה שגם גר
שנתגייר חייב לכבד את הוריו הגויים בכדי שלא יהא כפוי
טובה!
ומובא בתוספתא (שבועות ג, ה) "שאלו את ר' ראובן איזהו
שנאוי שבעולם? אמר להם זה הכופר בטובת הוריו והרי זה
כאילו כופר בעיקר.
שלום בית: מובא בספר עלי שור (עמ' רפ"ב): "כל השלום בית
תלוי בהכרת הטוב כי ככל שעובר הזמן רגילים לחשוב שבן
הזוג מחויב לתת לו או לעשות עבורו דבר כזה או אחר, ולכן
צריך להכיר טובה האחד לשני, ולהביע את זה בפה
ובמעשה".
המידות הטובות והרעות: המקובל רבי חיים ויטאל (שערי
קדושה השער השני) כותב, שהמידות הטובות והרעות הם יסוד
ושורש לנפש העליונה ובה תלויים כל התרי"ג מצות, ולכן
אין המידות בכלל התרי"ג מצות אלא הם הכנה עיקרית
ושורשית לקיום המצות, לפיכך המידות הרעות קשות מן
העבירות עצמן מאוד מאוד.
הכרת הטוב – לרבו: כתב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ה
ה"א): "כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב
בכבוד רבו ויראתו יותר מאביו, שאביו מביאו לחיי העולם
הזה ורבו שלמדו חכמה, מביאו לחיי העולם הבא".
אמרו במשנה (אבות פ"ו מ"ג): "הלומד מחבירו פרק אחד או
הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד ואפילו אות אחת –
צריך לנהוג בו כבוד, שכן מצינו בדוד מלך ישראל, שלא למד
מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, וקראו רבו אלופו ומיודעו,
שנאמר (תהילים נה, יד) "ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי".
והלא דברים קל וחומר: ומה דוד מלך ישראל שלא למד
מאחיתופל אלא שני דברים בלבד – קראו רבו אלופו
ומיודעו, הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק
אחד או דיבור אחד, ואפילו אות אחת – על אחת כמה וכמה
שצריך לנהוג בו כבוד.
נתינת שלום לחברו: מובא בגמרא (ברכות ו:): אמר רבי חלבו
אמר רב הונא כל שיודע בחבירו שהוא רגיל ליתן לו שלום –
יקדים לו שלום, שנאמר (תהילים לד, טו) "בקש שלום ורדפהו",
ואם נתן לו ולא החזיר – נקרא "גזלן". (מספר הספר הנפלא מידות
דיליה ח"א וח"ב)
נהג הקטר של הרכבת: מסופר על רב אחד בגרמניה,
שלפני שנים רבות עלה לרכבת, וכשעמד לרדת אמר "תודה
רבה" לנהג. אמר לו נהג הקטר אני כבר 25 שנה במקום
עבודה זה, ומעולם לא אמרו לי תודה רבה על הנסיעה.
נס קריעת ים סוף: תמה ה"חתם סופר" (על התורה בתחילת
הפרשה) – כשעם ישראל יצא ממצרים הוא יצא מצויד בכלי
נשק מסוגים שונים כמו שכתוב "וחמושים יצאו בני
ישראל", ובעומדם על הים לא ציווה אותם הקדוש ברוך
הוא שילחמו במצרים בנשק שהיה בידם, אלא אמר להם
משה "ה' ילחם לכם", ובכך ניצחום מעל הטבע. לאיזה
תכלית עשה הקדוש ברוך הוא נס כה גדול, בזמן שידוע לנו
שיש עניין של השתדלות בסיסית בדרך הטבע? אלא טמון
כאן יסוד גדול: "איננו נכון שישראל בעצמם יעמדו נגד
המצרים, כי אכסניה היו להם", ובור ששתית ממנו אל
תשליך בו אבן, ולכן הוצרך הקדוש ברוך הוא לעשות להם
נס החורג מעל גדרי הטבע. מכאן נלמד עד כמה גדול
החיוב להכיר טובה אפילו למצרים הרשעים, והדברים
נוקבים ויורדים עד התהום.
הכנסת אורחים: אורח טוב מה הוא אומר: כמה טרחות
טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין
הביא לפני, כמה עוגות הביא לפני, וכל מה שטרח לא טרח
אלא בשבילי, אבל אורח רע מה הוא אומר: מה טורח טרח
בעל הבית, פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי כוס אחת
שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית הזה, לא טרח אלא
בשביל אשתו ובניו. (ברכות נח.)
תיקנו חכמים לאכסנאי שבא לאכול במסעדה שיניח את
הבקבוק ששתה ממנו לבעל הבית כדי שייהנה ממנו וכן
כששוחט בהמה יתן את העור לבעל הבית כהכרת הטוב
שנהנה מבית מלונו ואף שמשלם לו.
העיר שכם: על יעקב אבינו כשגר בשכם כתוב (בראשית לג, יח)
"וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" – מה עשה? הביא סחורה ומכר אותה
בזול להיטיב את בני העיר, וכיון שבא לגור שם, עשה
עמהם חסד כהכרת הטוב מכך שעתיד הוא להנות
מהמקום.
ממתי מותר לאכול בשר: מזמן נח הותר לאכול בשר כיון
שנח הציל את החיות והבהמות כששהו בתיבה, לפיכך
כהכרת הטוב על הצלתן נתן הקדוש ברוך הוא רשות לאדם
לאכול מבשרן. (סנהדרין נט: ילקוט שמעוני תורה טו)
יצחק אבינו – בשעה שרצה יצחק לברך את עשו, ציווהו
לעשות מטעמים כמו שהוא אוהב, וכן רבקה ניגשה ליעקב
ואמרה לו: "לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים
טֹבִים וְאֶֽעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּֽאֲשֶׁר אָהֵֽב" (בראשית
כז, ט) וזאת משום שברכה הנובעת מהכרת הטוב מתקיימת!
דוד המלך, הייתה לו חגורה. האזור היה עשוי מעור שה
ככתוב (שמואל י"ז) "ויאמר דוד אל שאול רועה… ובא הארי
ונשא שה מהעדר". כשהיה דוד רועה צאן חטף לו הארי
שה והוציאו מבין שיניו, לכן כל חייו לבש חגורה מעור השה
כדי לזכור בזה להודות בכל יום לבורא עולם על נס הצלתו
מסכנת דובים ואריות.
רבי פנחס בן יאיר: מסופר בגמרא (חולין ז.) שרבי פנחס בן
יאיר הלך לפדות שבויים, והגיע לנהר "גינאי" ולא יכל
לעבור, אמר לו: גינאי חלוק לי מימיך ואעבור בך! אמר לו:
אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני,
אתה ספק עושה, כי שמא לא יתנו לך לפדות, [רש"י, ויש להבין
גם מה שהולך רבי פנחס על הספק הוא גם כן רצון הבורא ויש לומר שזה
מה שאיים עליו אני וודאי גם עכשיו עושה רצון בוראי ואם אתה לא
מסכים גוזרני עליך וכו'] ואני וודאי עושה רצון בוראי. אמר לו רבי
פנחס: אם אין אתה חולק לי, גוזרני עליך שלא יעברו בך
מים לעולם. חלק לו. היה שם איש אחד שהיה נושא חיטים
לפסח, אמר לו: חלוק לו גם כן, כי הוא עוסק במצוה, חלק
גם לו, והיה שם עוד סוחר ערבי שנתלווה עמהם, אמר
לנהר: חלוק גם לזה, כדי שלא יאמרו: כך עושים לבני
לוויה? חלק הנהר גם לזה.
וביאר הגאון רבי מאיר חדש משגיח ישיבת חברון שהנהר
התווכח עם רבי פנחס רק בתחילה אבל אחר כך לא
התווכח עימו כיון שמה שביקש ממנו לחלוק מימיו הוא מצד
הכרת הטוב שהשכל מחייב לו כיון שהיהודי היה עסוק
במצוה והגוי מלווה אותם ולכן מיד חלק את מימיו.
הצלת יוסף – בזמן מכירת יוסף, ראובן האח הבכור הציל
את יוסף באומרו: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא
נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ
אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן
הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (בראשית לז, כא-כב), ראובן
היה חייב ליוסף הכרת הטוב כי בשעה שחלם יוסף ש-11
כוכבים משתחווים לו גילה בזה לראובן שהוא נכלל עם כל
אחיו, כיון שהיה ראובן עד אז דואג שמא בגלל שבלבל יצועי
אביו אין הוא ראוי להיות עם אחיו וכאן בישר לו שקיבלו
תשובתו.
נס פורים: כל נס פורים נובע מהכרת הטוב כשאחשוורוש
שואל את עבדיו "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה
לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה" (אסתר ו, ג) על מה שמרדכי הציל את המלך
ולכן ציווה המלך להרכיב את מרדכי על הסוס ומפה צמחה
ישועתם של ישראל בפורים.
קבלת התורה: את התורה קיבלנו בגלל הכרת הטוב, שהרי
בשעה שעלה משה למרום להוריד את התורה קטרגו
מלאכי השרת שלא תינתן התורה לישראל, מה עשה
הקדוש ברוך הוא? צר קלסתר פניו של משה כשל אברהם
ואמר להם איפה הכרת הטוב שלכם? לא זהו שאכלתם
אצלו וחייבים אתם הכרת הטוב אליו?!
שמות בני אדם: אהרן הכהן – מסופר במדרש שאהרן היה
אוהב שלום ורודף שלום והיה עושה שלום בית בין איש
לאשתו וכאשר היה נולד להם ילד היו קוראים את הבן על
שמו כהכרת הטוב. (אבות דרבי נתן פי"ב)
הלל הזקן – עוד מסופר על הלל הזקן שגייר גוי וכהכרת
הטוב להלל קרא שם בנו "הלל" ולבן השני קרא "גמליאל"
על שם אביו של הלל הזקן. (אבות דרבי נתן פט"ו)
נתן הבבלי – מסופר בגמרא (שבת קלד.) שבאה אשה לפני
רבי נתן הבבלי והסיחה בפניו צער שמתו לה שני ילדים
מחמת מילה וזה בנה השלישי. ראה רבי נתן שעדיין לא
נבלע בו דמו, אמר לה תמתיני עד שיבלע בו דמו. לאחר זמן
מלו אותו וחיה והיו קוראים אותו נתן הבבלי על שמו כהכרת
הטוב.
רבי יוחנן בן זכאי – עוד מסופר (יבמות קה.) על משפחה שהיו
בניה מתים צעירים בגיל 18. אמר להם רבי יוחנן בן זכאי
שהם מבני עלי, לפיכך עליהם לעסוק בתורה כדי שתגן
עליהם. הם עשו כעצתו, האריכו ימים, וקראו לילדיהם
"יוחנן" כהכרת הטוב.
רבי אלעזר – עוד מסופר (ב"מ פד:) על רבי אלעזר שפסק על
נשים שהם טהורות ובירך אותן שיוולדו להן זכרים וכולם
הולידו בנים וקראו את שמם "אלעזר" על שמו כהכרת
הטוב.
אלכסנדר מוקדון – ומסופר על אלכסנדר שכשבא לבקר
בבית המקדש וביקש שיחקקו דמותו מזהב בבית הגדול,
אמרו לו שאי אפשר לעשות זאת, ואת הזהב יוכל לתת
לעניים, אך הבטיחוהו שכל הילדים שיוולדו באותה שנה
ייקראו "אלכסנדר" על שמו. (יוספון פ"י)
מצרים: נצטוונו (דברים כג, ח) – "לֹֽא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ
בְאַרְצֽוֹ", אסור להרחיקם, ואף שזרקו את בנינו ליאור
צריכים אנו לנהוג בהם הכרת הטוב שהרי אבותינו קיבלו
שם אכסניא בימי הרעב (רש"י) ועוד, שהמליכו עליהם קציון
ומושל את יוסף (רמב"ן שם ז), והגמרא (פסחים קיח.) אומרת:
עתידה מצרים ליתן דורון למלך המשיח והוא מסרב והקדוש
ברוך הוא אומר לו קבל מהם כי היו אכסניא לבני.
רבי חייא: מסופר בגמרא (יבמות סג.) שהייתה לו אשה רעה,
והייתה מצערת אותו, ואף על פי כן אם היה מוצא דבר
שראוי בשבילה היה מביאו לה. שאלו רב: מדוע אתה עושה
כן הרי היא מצערת אותך תמיד? אמר לו: דיינו שמגדלות
את בנינו ומצילות אותנו מן החטא – הכרת הטוב.