סיפורים קצרים מגדולי עולם – הכרת הטוב –הרב שלמה בצרי שליט"א גבעתיים

האדם שלא יכל להזיז שום אבר: מעשה בראש ישיבה
חשוב שנפל למשכב עד שלא יכל להזיז שום אבר בגופו.
כשנכנס לבקרו הגאון רבי יצחק זילברשטיין, סימן לו החולה
שיתכופף ואז לחש באוזנו: כמה צריך להודות להשם על
שזכיתי לבנים תלמידי חכמים וזכיתי במשך שנים רבות
להרביץ תורה בישראל! לאחר כמה ימים הוא נפטר.
הסבא מסלבודקה ראש ישיבת חברון קיבלתי מהסבא
שאין שיעור למי שקיבל טובה שחייב להחזיר למטיבו ואפילו
לדורות עולם.
רבי מאיר חדש משיח ישיבת "חברון" מספרים עליו
שבזמן שלקחו אותו בפעם האחרונה בחייו לבית החולים,
כשירד מאמבולנס נעצר ולא הסכים להיכנס לבית החולים
עד שאמר תודה רבה לנהג. לאחר זמן קצר נפטר הרב.
רבי שלמה בלוך כשהיה שוכב ב"שערי צדק" כמעט
משותק, לפני מותו ניסו לשמוע מה הוא אומר בפיו, ושמעו
שהיה אומר: תודה תודה תודה תודה – אלו המילים
האחרונות שאמר.
הרב יוסף כהנמן – הרב מפוניבז' – הרגיש לא טוב
בתפילת שחרית ונתן למישהו שיקפל עבורו את הטלית.
כשבא ללכת ביקש לחזור ואמר תודה למי שסייע בעדו.
הסבא מקלם: כל ליל שבת כשהיה נכנס לבית, לפני שהיה
מתחיל לשורר את הפזמון "שלום עליכם", היה נכנס
למטבח ואומר: איזה אוכל טעים איזה ריח טוב, לתת הכרת
הטוב לבני הבית.
הרב יעקב פישר – פעם התלמידים קנו לו מגש גדול לחלות
של שבת והוא סירב לקבל אותו ונימוקו היה כי הנכדים
טורחים להכין לו מאכלי שבת ולשטוף את הכלים, ואם יקבל
מתנה זו, יצטרך להטריחם מעכשיו לשטוף מגש גדול זה,
לכן סירב.
הרב אליהו דסלר היה אומר, גם לעתיד לבוא בעולם הבא
ישנו חיוב להכיר טובה. מסופר עליו שכל פעם שהיה נכנס
למספרה היה מדבר עם הספר דברי חכמה שהרי היה בלי
כיפה לראשו, ועשה זאת כהכרת הטוב לספר אף שמשלם
לו.
כשהרב סלוביציק התארח בצימר בשוויץ, ביקשה ממנו
המארחת שיכתוב דבר מה בספר האורחים. לפני שכתב
את התרשמותו, הוא ביקש להביא לפניו דף חלק, עליו
התאמן כמה פעמים איך יהיה הסגנון ואחר כך כתב. כך
נראית הכרת הטוב.
מסדר הספרים: האדמו"ר מצאנז בעל ה"דברי יציב" היה
מסדר הספרים בבית המדרש בציינו, שמדובר בהכרת
הטוב. נהנית מהסידור? תחזיר אותו למקום, כדי שהבא
אחריך ימצא מיד את הספר או הסידור. וכתב על זה
ה'סטייפלר' שמי שלא מחזיר את הספרים בגמר השימוש
הוא ממידת אכזריות כי מטיל על אחרים לעשות זאת, וגם
הבאים אחריו יצטרכו לחפש הספרים הדרושים להם ולאבד
מזמנם.
הצדיק ממונסי: כל בגד שלא רצה ללבוש היה מניחו בתוך
שקית, והיה מפטיר לעברו, מגיעה לך תודה רבה, ולא היה
הוא עצמו זורקו אלא בני הבית היו משליכים אותו לאשפה,
כי הוא עצמו נהנה ממנו.
מקל הליכה זכר לנס: הגאון המופלא רבי שלום משאש
זצ"ל שימש כרבה הראשי של מרוקו. במשך השנים זכה
לעלות לארץ הקודש ולכהן כרבה הראשי וראש אבות בתי
הדין של ירושלים.
בצעירותו פרצה במרוקו מגיפת ה"טיפוס" שגרמה לשיתוקם
של רבים. רוב החולים סיימו את חייהם תוך זמן קצר.
המחלה פגעה אף ברב משאש שרותק למיטה ונזקק למקל
הליכה. קיבל הרב את הדין באהבה והתפלל לבורא עולם
שירפא אותו.

תפילתו עשתה רושם גדול בשמים והרב אט אט נרפא ולא
היה נזקק עוד למקל הליכה.
עד יומו האחרון המשיך הרב להשתמש במקל ההליכה,
הוא ציפה אותו בכסף טהור ושם אותו על ידו לקישוט. זאת
כדי שכשיביט במקל יזכור הוא את הנס הגדול שעשה איתו
בורא עולם…
רבי יצחק ספקטור: כל חזן שהיה עולה לדוכן להתפלל,
בסוף התפילה היה ניגש אליו ומברכו בברכת 'חזק וברוך',
ולא היה יוצא מבית הכנסת עד שהיה אומר לו תודה רבה.
מדי חודש היה בא אל משכיר הדירה בה התגורר כדי
להעביר אליו תשלום חודשי, והיה אומר לו 'תודה רבה'.
הרב מטשיבין: כל דוור שהיה מביא לביתו מכתב רשום,
היה מקבל שתיה, והרב אף היה מלווה אותו. ופעמים שהיה
נותן לו מטבע כהכרת הטוב.
רבי שלמה זלמן אווירבעך: כשהיה נוסע במונית, היה
מדבר עם הנהג בחביבות תוך כדי הנסיעה, באומרו: 'הוא
עושה לי טובה שלוקח אותי, ואף שאני משלם לו, יש לי
הכרת הטוב אליו'.
רבי מיכאל טילין: היה מאושפז תקופה ארוכה בבית חולים
ואשתו הייתה סועדת אותו בכל מהלך שהותו שם.
כשהבריא ויצא מבית החולים, הוא הלך מיד לחנות
תכשיטים וקנה לה מתנה נאה על טיפולה המסור בו.
רבי שמואל קודלצקי: כשהיה פוגש במורה של ילדיו, היה
שואלו 'מה אני יכול לתת לך כהכרת הטוב'.
צדיק אחד: כשהיה נכנס לבית הכנסת היה עומד מול
השלט בו רשומים התורמים, ומזכיר אותם כהכרת הטוב.
הרב בן ציון אבא שאול: כל פעם שהיה מגיע לתפילת
מנחה וערבית היה משלשל לקופת הצדקה מטבעות.
כשאמרו לו שעל פי הסוד לא נותנים צדקה בלילה אמר
להם, 'אין זו צדקה אלא השתתפות בהוצאות המקום
כהכרת הטוב על ההנאה מאור החשמל, המזגן והנקיון'.
רבי משה פינשטיין: רבה של ארצות הברית השתתף
בחתונת אחד מתלמידיו והביא לו במתנה 500 דולר. בזמנו
לא היו נותנים סכומים כה גבוהים. החתן שאל אותו אחרי
החתונה, אולי הרב התבלבל בסכום שנתן, אמר לו הרב:
'אתה נכדו של הרב שלימד אותי כשהייתי צעיר וחייב אני לו
הכרת הטוב'.
הסטייפלר זצ"ל: היה נוסע רבות לפתח תקוה לבקר זקן
אחד. כשנשאל מדוע עושה זאת, ולא חס על זמנו? השיב:
בצעירותי, כשלמדתי בישיבה, אותו יהודי היה מעירני
בחצות אם הייתי נרדם, וחייב אני לו הכרת הטוב. וכן היה
נוסע בקביעות בכל ערב ראש השנה אל אדם אחד, ומאחל
לו שנה טובה, מאחר שאדם זה סייע לו בעלייתו לארץ
ישראל. וכפי שידוע זמנו היה יקר לו יותר מכל הון שבעולם,
ואף על פי כן עשה זאת, מכוח חיוב הכרת הטוב. (אוצרות
התורה)
הרב שך: באחת הפעמים בה הסיע אותו נהג, ביקש לעצור
לאיזה אברך ולקחת אותו לביתו. כשתמה הנהג לפשר
טרחה זו, הסביר הרב: 'פעם אחת הוא סכך במטריה שלו
עלי'. כמו כן, בסיום חג הסוכות, כל מי שעזר לו לפרק את
הסוכה זכה לברכתו לזיווג הגון.
הכרת הטוב – גם שלא התכוון: סיפר יהודי שבעת שרצה
לעלות ברכבת התחתית של ניו יורק, לפתע החליק ונפל על
מסילות הרכבת, הוא נבהל מאוד ולא יכל לזוז ממקומו.
לפתע קפץ גוי כושי ענק והעלה אותו בהינף יד בבת אחת
וכך ניצלו חייו.
הכושי עלה לרכבת וישב במקומו. ניגש אליו יהודי ואמר לו
בהערכה: הצלת חיים, סיכנת עצמך במסירות, אמר לו הגוי
אני ממהר לדרכי. בשעה שמונה בדיוק אני חייב להיות
בעבודה לנקות מסעדה. אתמול היה שם אירוע רב
משתתפים ויש המון צלחות לשטוף, תבין אני מרוויח עשר
דולר לשעה, קלטתי מה הולך לקרות כאן והבנתי שאם
האיש הזה יידרס, יעצרו את תנועת הרכבות לשעתיים

לפחות אתה מבין? – מי ישלם לי את העשרים דולר
שאפסיד?
כעת בא היהודי הנכבד אשר חייו ניצלו והעלה בפני פוסקי
הדור שאלה מעניינת: ברגע שתפס בי האיש חשבתי
והחלטתי שמי שיציל אותי אתן לו 100 אלף דולר. לאחר
שהתפרסם כי לא התכוון כלל להציל אותי רק שממהר הוא
לעבודתו האם אני מחויב ליתן לו סכום זה? כששאל זאת
את רבי חיים קנייבסקי זצ"ל, פסק הרב שאכן יש לתת לגוי
המציל את מלוא הסכום.