בספר "קב הישר" (פרק ט) הובא מעשה מפליא בעניין גודל
זכות מצות הצדקה:
פעם אחת ישב רבינו האר"י עם תלמידיו בשדה, ובאותו
המקום היה קבור הנביא הושע בן בארי, דרש האר"י ז"ל
בסתרי תורה, ובאמצע הדרשה אמר: למען השם מהרו
וקבצו מכם צדקה, ונשלח אותה ליד עני אחד שיושב סמוך
אצלנו ודר במקום פלוני, ושמו ר' יעקב אלטרו"ץ, שהוא
יושב ובוכה וקורא תגר כלפי מעלה על עניותו, וקולו הולך
למעלה ובוקע כל הרקיעים, ונכנס לפני ולפנים, והקדוש
ברוך הוא מלא חימה על העיר כולה בעבורו, שאין מרחמים
עליו. ועתה אני שומע הכרוז יוצא בכל הרקיעים בגזירת
עירין פתגמין, שיבא ארבה כבד על כל סביבות צפת, ויאכל
את כל התבואה מגדיש ועד קמה ועד כרם זית. לכן מהרו
ושלחו לו צדקה, אולי נוכל לבטל הגזירה בעזרת האל. תיכף
ומיד נתן כל אחד ואחד כנדבת ליבו, לקח האר"י ז"ל
המעות, ונתנם ליד תלמידו רבי יצחק הכהן, וציווה שימהר
לילך לבית ר' יעקב אלטרו"ץ ליתן לו המעות. וכן עשה ר'
יצחק הכהן, הלך בזריזות לביתו הדל של ר' יעקב, ומצא
אותו בוכה ומתחנן לפני פתח ביתו. אמר לו רבי יצחק: למה
אדוני בוכה? השיב לו ר' יעקב: שנשברה לו חבית של מים,
ואין לו שום פרוטה ליקח אחרת במקומה, ואינו יודע מה
לעשות מרוב צער דלותו ועניותו. מיד נתן לו ר' יצחק הכהן
אותן המעות, ושמח שמחה גדולה ובירך אותו, וכשחזר ר'
יצחק הכהן אצל רבו האר"י ז"ל, אמר הרב שנתבטלה
הגזירה ואין לחשוש לה יותר.
בעודם מדברים החלה לנשב רוח חזקה מאד אשר נשאה
ארבה עד אין מספר, כשראה האריז"ל שתלמידיו מבוהלים
אמר להם: אל תיראו, כבר חלפה הסכנה, וכך היה, הארבה
פרח לים הגדול, שם טבע ולא נשאר ממנו עד אחד.
מכאן אזהרה גדולה לכל אשר בשם ישראל יכונה לתת על
ליבו את מצוקת העניים והאביונים הנקראים כלים שבורים
ואשר איתם השכינה מצויה תדיר בבחינת – "עמו אנכי
בצרה".
