"ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום
השביעי שבת וינפש". (שמות לא, יז)
לא די במה ששבת הקדוש ברוך הוא עצמו ביום השביעי מכל מלאכתו, אלא אף ציווה את
המנוחה לכל הבריאה. דוגמאות נפלאות לכך מצינו בדומם, בצומח, בחי ובמדבר.
בדומם: מובא במדרש רבה שיש נהר אחד של אבנים וסמבטיון שמו אשר בכל ימות השבוע
שוטף והולך ובשבת קודש שוקט ונח וכן בגיהינום מקום בו הרשעים נשרפים בימות החול,
שובתת שם האש ביום השבת. כמו כן כוח הטומאה כמעשה בעלי האוב פועל רק בימות
החול אך נמוג בשבת.
ובילקוט ראובני על הפסוק (בראשית ב, ב) "ויכל אלקים ביום השביעי" הביא בשם ספר סודי
רזיאל הרוקח ז"ל דבר מופלא, שישנו הר שניתן להפיק מתוכו כסף אך בשבת לא יצא
מעפרו דבר.
בצומח: איתא במדרש תהלים: אמר רבי שמעון בשם ר' סימון חסידא, בעולם הזה אם אדם
מלקט חלילה תאנה בשבת אין היא מגיבה אך לעתיד לבוא אם לוקט תאנה בשבת, צווחת
היא וזועקת – שבת היום! במדרש תלפיות (אות ח') מובא שעץ החרובים שצמח לרבי שמעון
בר יוחאי והזינו בימות החול התחלף בערב שבת לעץ תמרים.
בחי: רבי דוד קמחי כתב שיש דג אחד בים שאינו שוחה ביום שבת קודש אלא נח כל היום
סמוך ליבשה או לסלע, ובספר שבט מוסר הביא שהעושה לבוש מעורו של דג זה מוגן הוא
מפגיעות חץ וחנית, ובספר מגדל עוז ליעב"ץ הוסיף דבר פלא שהיונה אינה אוכלת מהנתלש
מן המחובר בשבת שהרי כנסת ישראל משולה היא ליונה.
בפרשת בא כתב "בעל הטורים" על הפסוק (שמות י, יד): "וינח בכל גבול מצרים" – מלמד שנח
הארבה בשבת.
במדבר: עם מקדשי שביעי המענגים יום מרומם זה מעידים "כי ששת ימים עשה ה' את
השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא, יז), גם מאור פניהם משתנה בהגיע
יום השבת כמו שדרשו חכמנו זיכרונם לברכה במדרש על הפסוק (בראשית ב, ג): "ויברך אלוקים
את יום השביעי" – ברכו באור פניו של האדם. אינו דומה מאור פניו של אדם כל ימות
השבוע כמראהו בשבת, שאז פניו מבהיקים וזוהרים בקדושה עילאית, וידוע מה
שמספרים על ה"באר מים חיים" שלאחר שטבל במקוה טהרה לכבוד שבת היה נדמה לאיש
אחר לגמרי בתוארו וקומתו. ומספרים אודות רבי יהושע הורביץ שכונה רבי יהושע הארוך
משום שבשבת שגבה קומתו והיה ארוך יותר מבימות החול. (אוצר פלאות התורה כי תשא – ויקהל)