פרשת שלח לך – המרגלים (תשס"ב)
מתוך שיחה ממורינו ורבינו הרב חיים אבישלום הכהן זצ"ל
הפרשה מספרת לנו על אחד המאורעות הגדולים בקורות עם ישראל, בצאתו מכור הברזל ממצרים,
לאחר קבלת התורה והקמת המשכן שבהם נגלה כבוד ה' לעיני כל העם, ולאחר כל האותות
והמופתים אשר ראו בעיניהם, החליטו לשלוח מרגלים שיתורו את הארץ וישיבו אותם דבר מה טיבה
של הארץ והעם היושב עליה כדי לדעת הדרך אשר ילכו בה ואת הערים אשר יבואו בהם.
חטא המרגלים מלמד אותנו טכסיסי היצר, ומוסר גדול לנו ולכל עם ישראל, על תחבולות היצר הרע,
המפרשים נלאו מלפרש כיצד יתכן שאנשים "ראשי בני ישראל" המה אנשים קדושים "נשיאים" איך
הם נכשלו בעוון חמור זה, כמו כן יש להבין כיצד הם הצליחו להטעות את כל העם, וביותר תמוהה
העובדה שגם ראשי סנהדראות היו בין הטועים, ואיך העלו על דעתם לומר שטות כזו "כי חזק הוא
ממנו" (במדבר יג, לא) שחס ושלום כיוונו בכך על הקדוש ברוך הוא (כפירוש רש"י שם), רבותינו זיכרונם
לברכה מבארים שהם לא רצו להיכנס לארץ ישראל משום שחשבו שברגע שהם יכנסו לארץ הם לא
ימשיכו לכהן כנשיאים. היו שני עשרה נשיאים בתוכם היו כלב בן יפונה ויהושע בן נון שעליו התפלל
משה, המפרשים מבארים מדוע דווקא התפלל על יהושע בלבד ולא על כולם.
החפץ חיים מאריך בספרו שמירת הלשון (חלק ב, יט) בישוב שאלות אלו. הוא מבאר על פי חכמינו
זיכרונם לברכה שמשה הורה למרגלים לברר מהו טבע הארץ על פי שני פרטים עיקריים, הוא הורה
להם לבדוק טוב, האנשים החיים בה האם הם גיבורים או חלשים, האם הם רבים או מעטים, זה היה
דבר אחד שהיה לברר, ודבר שני, גודל וטיב הפירות הצומחים בה. על פי כללים אלה התברר אכן כי
טובה הארץ מאוד מאוד, נמצא שבארץ עם רב גיבורים גדולי קומה וכן פירות גדולים וטובים. עובדות
אלו מלמדות אותנו על טיב הארץ ועל השפעתה הטובה על הנמצאים בה.
מובן מאליו שהבוטח בהקדוש ברוך הוא ומאמין בקיום הבטחתו להביא את העם אל הארץ, אין לו
צורך ללכת לרגל את הארץ, ויש לו לשמוח בבשורה גדולה זו, אבל המפקפק בהבטחה יש לו מקום
לדאגה וכשישמע דברים אלו הוא ישאל מיד כיצד נוכל לנצח גיבורים וענקים, הדאגות האלה תגברנה
יותר ויותר כי היצר מכניס אותם ללב האדם כדי לערער את שרידי האמונה. היצר הרע מזין את לב
האדם בענוה מסולפת המעוררת אותו לחשוב שאין הוא צדיק מספיק כדי שיעשו לו נסים במלחמה
עם יושבי הארץ, לאור מחשבות אלו, הופכות המעלות של הארץ ואיכות יושביה לחסרון, ומטילות
פחד ומורא על הבריות.
ברשת זו של היצר המתחסד נפלו המרגלים, "עם רב ועצום ענקים וערים גדולות ובצורות מאוד"
באותו היום שהיו שם ראו שהם קוברים מתים הרבה, כי היה להם מנהג כשהיה מת איזה אדם חשוב,
אז באותו היום קוברים את כל המתים יחד איתו, ובאותו היום שהיו שם נפטר איוב ואיתו הם לקחו
את כל המתים ביחד וקברו אותם, כשראו זאת אמרו, "ארץ אוכלת יושביה". הם נפלו בעצת היצר
הרע ולכן תיארו מעלת הארץ כך. כעת נוכל להבין את דברי כלב בן יפנה הוא הסביר בדבריו האם
אתם שכחתם את כל הניסים שהיו קריעת ים סוף המן והשליו, וכל הניסים והנפלאות, ובכך רצה
להוכיח שהקדוש ברוך הוא היטיב וייטיב להם גם אם אינם ראויים לכך על פי דין. ותגובת האנשים
אשר עלו עמו לא איחרה לבוא, הם אמרו "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" וברש"י שם
כביכול כלפי מעלה אמרו, לא דברי כפירה נאמרו כאן כי אם טענה חדשה והיא שאין הקדוש ברוך הוא
יכול להביאם עתה אל הארץ, לפי שאינו מגרש אומה מארצה אלא רק כאשר מוצא אחרת טובה
הימנה, ומכיון שחטאנו לא יכול לגרש את האומות מפנינו.
כשראו המרגלים שחלק מהעם קיבל דברי כלב מעיד עליהם הפסוק הבא ואומר "ויוציאו את דבת
הארץ אשר תרו אותה" טענו שאי אפשר לחיות בארץ הזאת, ונימקו דבריהם בעלילה שאויר הארץ
מזיק לבריותיו שכן הארץ אוכלת יושביה ורק אנשי מידות ראינו בתוכה, כלומר רק הם בהיותם
גיבורים מחזיקים מעמד, בכך רמזו כי גודל קדושת הארץ משרה בה מידת הדין, ואמרו עוד "ונהי
בעינינו כחגבים" והתוצאה הייתה שהשגחת ה' סרה מהם לפי שמדת ההשגחה תלויה במדרגת
הביטחון.
"ותשא כל העדה" כל הסנהדראות, ככל שאדם חשוב יותר מטיב הוא להכיר במך ערכו לפיכך כאשר
דברו המרגלים על שפלות הדור, נתקבל הדבר בעיני הסנהדרין, והסכימו עמהם שאינם ראויים
לנסים, רק עתה בפסוקים האחרים משמיעים יהושע וכלב דברים המפריכים את שני הטענות שלהם
העיקריות מהם אמרו "טובה הארץ מאוד מאוד" גם עברנו בה ותרנו אותה, ומעידים אנו כי אין כל
שחר להוצאת הדיבה עליה, והדבר השני אין זה נכון שהארץ תנתן רק לצדיקים. מה שחשוב הוא "אך
בה' אל תמרודו" ואם אין מרידה זוכים לתשועה גם אם אין הזקוקים לישועה צדיקים גמורים, הוסיפו
ואמרו "לחמנו הם" כשם שאין אדם מתירא מגוש לחם אפילו ענק אלא אדרבה, הוא אוכלו ונהנה
ממנו, גם אנו נזכה ל"ואכלת את כל העמים" שהרי "סר צילם מעליהם" הקדוש ברוך הוא הפיל
פחד על כל הענקים, כפי מה שמוסבר בספר יהושע שהענקים היו הראשונים שנכנעו ונחבאו בערים
הבצורות.
פרשה זו מלמדת אותנו פרק חשוב בתחבולותיו של היצר הרע, חכמינו זיכרונם לברכה אומרים
שיושב הוא על מפתחי הלב, לעתים הוא ממלא את לב האדם בגאווה ואומר לו שכבר הגיע לשלימות
בעניינים רבים, אשר על כן אינו זקוק להיות כפוף להוראות הוריו ומוריו, כהוכחה הוא מראה לו שיש
רבים הנמצאים בדרגות נמוכות ממנו ועל ידי כך מרפה הוא את ידיו מעבודת הבורא, ופעמים רבות
נוקט הוא שיטה הפוכה כפי שגם נהג עם המרגלים, כאשר אדם לומד כראוי, מדקדק במצוות, מתפלל
בכוונה ומתקן מידותיו, בא אליו היצר הרע ומפטם אותו בענווה מזויפת ומעוותת, ומזכיר לו עון אבות
וחטאות נעורים, ובכך הוא מכניס בו עצבות ומייאש אותו מלהגיע לדרגות עליונות בעבודת ה', וזאת
האדם חייב לדעת ולהישמר לבל יפול ברשתו של היצר הרע.
"וילכו ויבאו אל משה ואהרן" היה צריך להיות כתוב רק "ויבואו" שהרי מדובר בחזרתם, ומדוע
הזכירה התורה הליכתם על זה אומרים חכמינו זיכרונם לברכה להקיש חזרתם לביאתם מה ביאתם
בעצה רעה אף הליכתם בעצה רעה, כבר בהליכתם היו בעצה רעה למצוא עילה שלא להיכנס לארץ
ישראל, משום כך התפלל משה רבנו על יהושע שהקדוש ברוך הוא יצילו מעצת מרגלים, ובדרך
שאדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו ומצאו כל מיני עילות שבכוחם להשפיע על העם לשכנעם כדרכם
של מספרי לשון הרע שהם פותחים בדברים טובים – "ארץ זבת חלב ודבש היא וזה פריה" ואחר כך
הם השלימו ברע מה פרותיה משונים כך עמה משונה, אשכול ענבים אחד שיש בו שנים עשרה
גרגרים נשאו אותו שמונה אנשים, רימון אחד נשא אותו איש אחד וכן תאנה אחת, יהושע וכלב לא
נשאו כלום משום שכוונת המרגלים הייתה להוציא דיבה על הארץ.
"ויוציאו את דיבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל" – הרמב"ם כותב (בהלכות תשובה פרק ג') מי
שזכויותיו יתרות על עונותיו צדיק, ומי שעונותיו יתירות על זכויותיו רשע, ושיקול זה אינו לפי מנין
הזכויות והעוונות אלא לפי גודלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות שנאמר "יען נמצא בו דבר טוב"
ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות שנאמר "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". לעיתים בזכות אחת בלבד
זוכה האדם להיכנס בשעה קלה לגן עדן וכן להיפך, לפעמים מאבד אדם את כל עולמו על ידי עבירה
אחת בלבד, ומהי הזכות שזוכים על ידה כל כך ולהיפך העבירה שמפסידים על ידה, הדבר תלוי
בדעת אל דעות והוא היודע כיצד עורכים הזכויות כנגד העוונות, חשיבותם של מעשים אינה נמדדת
איפוא לפי החשיבות שבני אדם מיחסים להם, אלא לפי החשיבות הנאמדת בחשבון שמים.
לאור דברים אלה נבין עד כמה יש להתבונן בתוכן המעשים, הרמח"ל ע"ה (במסילת ישרים פרק ד') נוקט
עצה איך לזכות בזהירות לכל ההמון בעניין השכר ועונש עצמם וזאת בראותנו עומק הדין עד היכן
מגיע אשר באמת ראוי להזדעזע תמיד, ומתרחבת חובת הזהירות מעבר לבחינה הכמותית גם
לאיכות העבירה, חייב אדם להתבונן בתוך המעשים, והרבה אפשר להרוויח אם אין עושים את
העבירה במלוא החשק אלא מכניסים במעשה מעט שברון רוח, וכנגד זה יש אפשרות לזכות במעשה
מצוה אחת הרבה מאוד, ככל שמגדילים בו את התוכן ואת הכוונה לשם שמים.
פרשת המרגלים יכולה לשמש כלקח נפלא כידוע לנו מחכמינו זיכרונם לברכה, היו המרגלים, מגדולי
הדור ואין אנו יכולים להבין את גודלם הרוחני של נבחרי דור המדבר, אנשים שראו שמים וארץ ואף
על פי כן בשעה קלה איבדו את עולמם, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה (סנהדרין קח) מרגלים אין
להם לחלק לעולם הבא, והפלא הוא כיצד מבטל מעשה אחת מעלה כה גדולה שהיא מציאות נפשית
של התעלות בלבד, אבל כדברינו הוא לא כמות החטאים קובעת כי אם איכותם, וגדולה עד מאוד
היתה איכותו של חטאם כך נקבע בדעתו של אל דעות שהחטא נמדד על פי הפירות היוצאים ממנו.
אומרת הגמרא (קידושין מ.) יש עבירה שעושה פירות, מפרש רש"י חילול השם שאדם חשוב עובר
עבירה ואחרים למדים ממנו לעשות כן, על דרך זה מפרש הגאון מקלם זהו מה שאומרים בתפלת
השכיבנו "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו" "מאחרינו" היינו בקשה על מעשים שכבר נעשו, שלא יצאו
מהם פירות שיזיקו לנו, גם לאחר מותו נענש האדם על חטאים הנעשים בעולם מכח שורשים שהוא
יצר בחייו, כמו שאדם משאיר בנים צדיקים שהולכים אחר התורה ויש לו שכר כך גם בעוונות יכול
להיות ההיפך, אם כן ברור לנו עד כמה גדול חטא המרגלים שהם אבדו דור שלם, אז אין להתפלא
מדוע היה עונשם כה גדול, מכיוון שהם נכרתו מהאמונה והביטחון נסתלקה מעלתם הרוחנית
הנשגבה, שכן מעלות האדם ומדרגותיו הרוחניות הם מוענקות לו בכל רגע וכאשר נכרת ח"ו הקשר
עם הקדוש ברוך הוא אז מתבטלת הנתינה, בזה מובנת הבכיה לדורות בליל ט' באב שנקבע בגלל
הבכיה בלילה ההוא, והפירות של זה זהו הבכיה לדורות, ומרובה מידה טובה, ככל שאדם מוסיף
שלימות במצוה כך מתרבה שכרו, יש לאדם להחדיר בדעתו את גודל ערך המצוות כמו שמבארים לנו
רבותינו (קידושין מ:) לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי וכן את העולם כולו, אם
עושה חס ושלום עבירה אחת הכריע הכל לכף חובה, אבל אם עושה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת
כל העולם כולו לכף זכות. רבותי אם הדבר הזה ישכון במחשבותינו ועומק כוונה זו נכניס במעשינו אז
אנחנו נמצא הזכות שיש בה קרן ופירות שנאמר "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" זה
הלימוד החשוב עבורנו מעניין המרגלים .