פרשת קורח
מתוך שיחה של מורינו ורבינו הרב חיים אבישלום הכהן זצ"ל
אנחנו נמצאים בפרשת קורח, למעשה המחלוקת של קורח הביאה לאסון נוסף לעם ישראל חוץ ממה
שהיה עם המרגלים, שואלים מתי נעשה הענין של קורח, חלק מהמפרשים סוברים שהיתה לפני
שליחת המרגלים ולפני מעשה מרים והיתה בחצרות ולפי זה המחלוקת היתה בין חודש ניסן לחודש
תמוז, ויש שסוברים שהיתה אחרי פרשת המרגלים היינו שהרי דתן ואבירם אמרו "אף לא ארץ זבת
חלב ודבש הביאתנו" (במדבר טז,יד) זאת אומרת שכבר המרגלים היו שם וחזרו. האמת היא שהם היו
חכמים גדולים אנשים קדושים ומה ראה קורח לעשות שטות כזאת והרי פיקח וחכם גדול היה, חז"ל
אומרים שעינו הטעתו ראה שלשלת גדולה עתידה לצאת ממנו, ראה ששמואל הנביא יצא ממנו, ראה
שיש ממנו עשרים וארבעה משמרות של כהנים, ומחמת כן הוא רצה גם לקחת חלק בכהונה, לכן הוא
פנה אל דתן ואבירם שונאיו של משה רבנו והם משכו את און בן פלת וכולם ביחד משכו את המאתיים
וחמישים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם.
יש ללמוד מפרשת מחלוקת קורח הרבה מוסר השכל מהכוחה של נגיעה, כיצד יתכן שקורח שפיקח
היה ומגדולי הדור היה ועמו מאתים וחמישים ראשי סנהדראות מקבלי תורה טעו עד שכפרו בתורה
מן השמים ובנבואתו של משה רבנו ועוד טעו בדבר כה פשוט דמה שאמרו המעט כי עליתנו מארץ
זבת חלב ודבש ובמדרש מצאנו שכולם טעו בזה הרי ראו בעיניהם את צרות שיעבוד מצרים ובמדבר
לא חסר להם דבר וכל מה שמכניסים את ארץ זבת חלב ודבש זה נגיעה, מצד אחד היה להם שאיפות
נעלות והשתוקקות להקדוש ברוך הוא, והייתה להם השתוקקות לעלות למעלה, אבל כאן מחמת
קנאת קורח בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל בא לכלל טעות ושורש הקנאה היה שלקהת היו ארבעה
בנים כידוע, עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל, עמרם היה הבכור, שני בניו משה ואהרן, זכו במשמרות
נכבדות הנשיאות ניתנה לאליצפן בנו של עוזיאל אשר היה צעיר הבנים של קהת, בא קורח וטען למה
דלגו עליו הרי אביו היה הבן השני של קהת, מכאן נלמד עד היכן מגיע כוחה של נגיעה שיש בה לעוור
עיני חכמים כל אדם עליו לשפוט את מעשיו ולדון לפני העשיה, כמו כן יצווה כל אחד מאתנו לשפוט
את קרוביו ידידיו ולדון אותם לכף זכות, כמו שנאמר בצדק תשפוט את עמיתך הנגיעה האישית הינה
שוחד ממדרגה ראשונה, ומה מאוד להשתדל ולהוציא לאור דין אמת את חברנו במשפט נכון וצודק.
מעשה היה באדם עשיר מפורסם בנדיבות לבו, והיה מרבה להלוות כספים לבני אדם שנקלעו למצוקה
יום אחד פנה אליו אדם בבקשת הלוואת סכום גדול. המבקש היה ידוע כאדם שהיה מרבה ללוות ולא
תמיד פורע, במקרה הטוב הוא היה נמצא רק בהחזרת החובות אי לכך נמנעו ממנו אנשים להלוות לו,
העשיר סבר שהעובדה שאנשים אחרים נמנעים מלהלוות לו תגרום לו להכיר טובה שהוא מלווה לו
בתנאים כאלה ויפרע את חובו בזמן, לכן הלווה לו את הסכום הגדול שביקש, ימים חלפו וזמן הפרעון
הגיע ולא זו בלבד שהלווה לא בא לפרוע את חובו אלא אפילו לא טרח לבקש הארכת זמן הפרעון,
משחלפו למעלה משנתיים מזמן הפרעון הלך המלווה אצל האדם הזה וביקש שיפרע לו את חובו, כאן
נכונה לו הפתעה הלה הכחיש את דבר הלוואה מכל וכל ואמר לו לא היו דברים מעולם. לא הייתה
למלווה ברירה אלא לזמן אותו לדין תורה, הדיינים פסקו שאם הלווה רוצה לפטור את עצמו עליו
להישבע שלעולם לא לווה ממנו, ולמרבה הפתעה נשבע הלווה לשקר. כאשר שמע זאת המלווה הוא
איבד את שליטתו העצמית והחל לצעוק על הלווה לעיני הדיינים, לא איכפת לי אודות הכסף אך איך
אתה יכול לבוא ולישבע לשקר האם הינך שם לב שאתה עובר על לאו מעשרת הדברות, עליך
להתבייש בעצמך איך יהודי יכול לשקר? חלפו שנים אנשים שכחו מהמקרה עד שבאחד מימי
השבתות המלווה עלה על הבימה שבבית הכנסת ואמר ברצוני להכריז דבר מה, לפני מספר שנים
היה לי מקרה עם אותו יהודי כאשר הזמנתי אותו לבית דין לאחר פסק הדין ביישתי אותו רבות ברבים
ודיברתי עליו רעה, ולכן עלי לבקש ממנו מחילה והנני רוצה לבקש ממנו עכשיו שאני עומד כאן מחילה
על כל מה שביישתיו, אחרי התפלה מהרו אנשים לשאול אותו מה הביא אותו לבקש ממנו מחילה הרי
הוא נשבע לשקר, ואז סיפר להם: בשבוע שעבר נסעתי לרגל עסקי לעיר רחוקה, באחד מהפגישות
שלי פגשתי אדם אחד מתושבי העיר, וסיפר לי על דין תורה העומד להתקיים שם בקרוב, משום מה
ביקשני ההוא להתלוות אליו לבית הדין כדי לשמוע ממנו את הדין ואת פסק ההלכה, כיון שהיה לי זמן
הלכתי לשם והאזנתי להפתעתי נוכחתי לדעת שהנושא הנידון היה אותו שהיה לי עם אותו לווה אדם
לווה כסף מחברו והודה שהוא חייב לו, מאוחר יותר הכחיש וטען שלא היו דברים מעולם גם כאן פסקו
הדיינים שעל הלווה להישבע והוא נשבע לו, ואני ישבתי בבית הדין וראיתי בעיני כיצד האדם נשבע
לשקר והדבר אינו נגע לי במאומה, כאשר שבתי מהבית התחלתי לחשוב הנה אדם זה נשבע לשקר
ועבר על אחד מעשרת הדברות בכל זאת לא נזדעזעתי, מיד שאלתי את עצמי מה שונה זה שלא
נזדעזעתי מזה המקרה כמו שהיה אצלי מדוע אצל הלווה שלי לא שקטתי ולא נחתי ולא היה איכפת לי
מהכסף רק משבועת השקר כאשר הוא עובר על אחד מעשרת הדברות, כאן הדבר לא הפריע לי,
הגעתי למסקנה שכפי הנראה שלא החטא הטריד אותי אלא כספי שנלקח ממני, בגלל הנגיעה של
הכסף שחייב הוא לי ואם כך כל מה שאמרתי שלא הכסף עיקר אלא שבועת השקר עיקר לא היה
אמת, ולא הייתה לי זכות לפגוע בלווה, לכן ביקשתי ממנו פיוס ברבים, תראו איזה חשבון נפש אדם
יכול לעשות, וכאן יש לנו דוגמא עקרונית של נגיעה, אדם נוגע בדבר רואה את התמונה שונה לחלוטין.
באותו מידה מלמדים אותנו חז"ל שגם קורח שפיקח היה לא היה לו נכשל אלמלא הנגיעה של הכבוד
כמובן לפי המדרגה שלו, מכאן נלמד גם אנחנו לגבינו, קרובות, עלינו להיזהר מאוד בעת שאנחנו
שופטים את מעשינו, ואת מעשה חברינו, לבדוק היטב אם מעשינו נקיים מנגיעות. אנחנו נוטים
להצדיק את מעשינו גם בשעה שאינם צודקים בגלל הנגיעה, אנחנו קרובים לעצמנו ובאותה מידה
ממהרים לדון את חברנו לכף חובה, חובתנו היא להשתדל כמה שאפשר לראות את הדברים בצורה
מאוזנת ומן הראוי הוא שאדם יחשוד את עצמו תמיד מנגיעה להצדיק את עצמו ולהרשיע את חברו
ואז יתעורר לחזור ולבדוק את עצמו אם באמת הוא הולך בדרך הישרה. (מתוך שיחה של מורינו הרב
חיים אבישלום הכהן זצ"ל שנמסרה ביום שלישי כד' סיון פרשת קורח תשס"ב)