העושר והשמחה בקיומה של כל מצוה ומצוה:
"משנכנס אדר מרבין בשמחה" – שאיפת הקדוש ברוך הוא מהאדם החי כאן עלי אדמות היא שיעבוד אותו ויקיים את מצוותיו מתוך שמחה ואושר. ועל כן באה התראת התורה בפרשת התוכחה, פרשת כי תבוא (דברים כח, מז), "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". היינו – התוכחה באה להזהיר מחסרון שמחה בעבודת ה'. והעניין בזה, כי שמחה באה מתוך הרגשת חשיבות, ואילו העדרה נובע מחוסר הכרת חשיבות המעשה, כי כאשר יש לאדם דבר חשוב – הרי הוא שמח בו. מי שמחשיב הנאות העולם הזה – הוא שמח בהן, מי שמחשיב כבוד – הוא שמח בכבוד, ומי שמחשיב כסף – שמח בכסף, ומי שמחשיב את תאוות האכילה – שמח באכילה. כך הוא בענייני הרוחניות, אם אדם יודע את חשיבות המצוות, אשר קיומם מקדש אותו, ועל ידם זוכה לקרבת אלוקים ולעולם הבא, ממילא הדבר נותן בליבו שמחה, ואם חלילה אינו שמח – זהו סימן שאינו מחשיב את המצוה כראוי. ב"משנה ברורה" (ס' תרס"ט) כתב שהעידו על האר"י שאמר כי המעלה העליונה שהשיג באה לו על ידי שהיה שמח בכל עוז בשמחה של מצוה. ובהקדמת ספר חרדים כתב: האר"י גילה לאיש סודו שכל מה שהשיג בפתיחת שערי חכמה ורוח הקודש, היה בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית.
העושר והשמחה בקיומה של כל מצוה ומצוה: כתב ה"סבא מקלם" (חכמה ומוסר ח"ב מאמר קס"א): אם היינו מבינים את העושר הנצחי בו זוכה האדם בעד קיומה של כל מצוה ומצוה, היינו יכולים להגיע לשמחה עצומה עד אין קץ. ונביא חלק מדבריו:
הכל מבינים שענייני עולם הבא יקרים הם לאין ערוך משאר עניני העולם הזה, ובאמת אין ביניהם שום יחס ודמיון.
די אם נזכור שענייני העולם הזה מוגבלים בזמן, כפי שאכן מכונים החיים עלי אדמות – "חיי שעה". עובדה זו כשלעצמה מבהירה לנו עד כמה דלים הם ענייני העולם הזה מול ערכי הנצח הקשורים לחיי העולם הבא הנצחיים.
אנו מבינים היטב ששמחת אדם ששכר בית או כלים למשך תקופה קצובה – אינה שלימה, כיון שיודע שהדבר המושכר אינו שלו ובבוא העת הוא חייב להשיבו לבעליו. כך גם השמחה בענייני עולם הזה – שאינם אלא מושכרים לאדם – אינה שלימה, כי בוא יבוא היום ו"תקופת השכירות" תסתיים…
יתירה מזאת, לא זו בלבד שהבעלות בעולם הזה הינה זמנית, אלא שגם מועד סיום השכירות אינו ידוע לעולם אם מושכרים לו הדברים למשך עשר שנים או יותר, או שמא רק לשנה אחת בלבד, ואפשר שאפילו למשך זמן קצר יותר!
דאגה זו אינה קיימת כמובן בכל הנוגע לקניינים הרוחניים ובכל מה ששייך לחיי העולם הבא. מובן איפוא שהשמחה בעניינים הרוחניים צריכה להיות גדולה בהרבה מהשמחה בענייני העולם הזה. וכבר נאמר על התורה והמצוות (תהילים יט, יא) "הנחמדים מזהב ומפז רב".
יוצא לפי זה שאדם שיש לו קשר כלשהו לה', לתורתו ולעבודתו, יחוש התרוממות רוח להיות טוב לב ושמח בחלקו. ובאותה מידה ישתדל לחדש ולרענן את ידיעת ה' בכל עת ובכל שעה, כך יזכה גם להתחדשות מתמדת של השמחה ויזכה לגילה אין קץ!
מבואר מדבריו: אם רק היינו מתבוננים בעושר ובאושר השמור למי שעמל בתורה ומקפיד על קיום מצוותיה, עצם הידיעה שכל מצוה שנקיים, כל מעשה טוב שנעשה, כל מילה של תורה הנלמדת – מביאים אותנו לאושר נצחי, נצח נצחים! אם כן כמה האדם צריך להיות שמח בכל דבר קטן שעושה, ובפרט כשיודע שדבר זה יהיה קיים אצלו לעולם – ללא הפסק!
והוסיף עוד: בני אדם טועים בזה שחושבים שאם חייהם מרים בעולם הזה, לפחות יהיה טוב להם לעולם הבא – אין הדבר כן.
דומה הדבר לאחד שנוסע לחתונה, שגם בשעת הנסיעה הוא שמח וטוב לב, אף על פי שבמהלכה כשנמצא בעגלה, לא כל כך נוח לו, וגם האוכל הוא לא מן המובחר, בכל זאת הוא שמח וטוב לב ביודעו כי בחתונה כבר מוכן לפניו כל טוב.
אם כן, אדם ה"נוסע" בעולם הזה אל טוב העולם הבא, הרי צריך להיות שמח וטוב לב – ואם אינו כן, הרי זה סימן שיש לו לפחד מאחריתו, וכך היה מרגלא בפומיה: "כשנוסעים לחתונה, אז כבר בעת הנסיעה שמחים"!…
והענין הוא, כי מי שרק יודע את התענוג הנפלא המצפה לאדם בעולם הבא, אם רק יתבונן בכך ממילא יחשוב בענין בכל עת, וזה יגרום לו שלא ידאג ולא יצטער ממה שמעיק עליו כאן בעולם הזה.
נתבונן נא בדברים כי עמוקים הם!
כל מצוה שאדם עושה בשמחה חקוקה היא: כתב ה"שפת אמת", (פרשת כי תבוא) אמרו רבותינו בגמרא (שבת קל.) כל המצות שקיבלו ישראל בשמחה – עדיין עושים אותם בשמחה, כך הוא בכל מצוה ומצוה, אם הוא עושה אותה בשמחה, טעמה אינו פג ממנו לעולם! וכן כתב ה"מראה יחזקאל" (שם בשם ה"בינה לעיתים"), כי מאמר הכתוב "בשמחה" פירושו, שמחה של מצוה המרחבת דעתו של אדם. ואפילו אחר גמר השמחה, לעולם השמחה בלבבו וטעמו, שזוכר אותו יום בו אמר 'הלל׳ או ׳נשמת', או התפלל שמונה עשרה בכוונה ומתמלא ליבו בחדווה. וזוכר הטעם הנאהב והנחמד.
קיום המצוות בעצבות: הבה נתבונן בסיום דבריו של רבי חיים ויטאל: "וזהו סוד "תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח, מז). מהו הסוד הטמון בין פסוקי הקללה שבפרשת כי תבוא? את התשובה לכך כתב ה"אור החיים" (שם) כל הקללות האמורות בפרשת כי תבוא, לא נאמרו אלא כנגד אלו המקיימים אומנם את המצוות, אך עושים זאת שלא בשמחה! – העובד את ה', אך לא עבדו בשמחה, צפוי לעונש.
השמחה אינה חלק נוסף באישיות האדם: השמחה אינה עוד שלב בעבודת ה׳. השמחה היא לב ליבה של עבודת האדם את בוראו בעולמו!. ה"שפת אמת" (פ' בא) כתב על מעלת שמחת המצוה, כי רב כוחה לתקן את מהות האדם, כי על ידי שמחת המצוה ניתקן כל האדם ושורה עליו רוח טהרה.
מעשה ברב ברונא: הגמרא בברכות (ט:) מספרת כי רבי אילעא אמר לעולא: כשתגיע למקומו של רב ברונא תשאל בשלומו לפני כל בני החבורה ותכבדהו כי אדם גדול הוא ושמח במצוות. רבי אילעא תיאר בפני עולא את שמחתו של רבי ברונא בקיום המצוות. פעם אחת, סמך רבי ברונא גאולה לתפילה, ולא פסק החיוך מפיו כל אותו היום! שהיה מעריך את המצוות ושמח בהם בכל רגע ורגע, ובוודאי היה רבי ברונא צדיק המדקדק בקלה כבחמורה, ומתמיד בלימוד התורה, אולם את גדלותו בחר רבי אילעא להעמיד על נקודה אחת: "אדם גדול הוא ושמח במצוות". אכן, עיקר גדול הוא ענין השמחה במצוות, אחר שהוא מורה על מעמדו של האדם בכלל, בכל עבודתו את בוראו, כאשר שמחת המצוות מעידה כאלף עדים על חיבור אמיתי של האדם לעבודת ה׳, כאל עצם הוויית חייו.
מי הם שזוכים לחיי העולם הבא: הגמרא (תענית כב.) מספרת על רבי ברוקא שהלך עם אליהו הנביא בשוק, ושאלו: מי כאן הוא בן העולם הבא? אליהו הנביא הצביע על שני אנשים, שנראו כאנשים פשוטים, ואמר שהם בני העולם הבא. רבי ברוקא התעניין במה זכו אותם שני אנשים, ושאלם מה מעשיהם. 'אנשים בדחנים אנחנו', השיבו השנים, 'וכשאנו רואים אדם ששרוי בעצבות – אנו משמחים אותו'. וכלשון רש"י (שם): "שמחים ומשמחים בני אדם". הרי לנו עדות נאמנה מפי אליהו הנביא, בדבר שכר המשמח אחרים, הזוכה לחיי העולם הבא.
אי אפשר להזיק לאדם שהוא שמח: האדמו"ר מקרלין זיע"א – היה אומר: אם יהודי מתהלך בשמחה מעצם הדבר שהוא יהודי, ערב אני לו שלא יאונה לו שום רע לא בגשמיות ולא ברוחניות (מאמר מרדכי)
מעלת וסגולת השמחה – במגילת אסתר כתוב שכשנשאלה אסתר במשתה הראשון (אסתר ה, ג) "ומה בקשתך.. וינתן לך" דחתה הדבר וביקשה – "יבוא המלך והמן למשתה אשר אעשה להם מחר", לכאורה פלא מדוע דחתה המשתה למחר ולא התחננה מיד על נפשה? ועוד מדוע סמכה בדעתה שמחר יהיה ביכולתה לפעול יותר מאשר תוכל לעשות בו ביום, וביארו צדיקים כי בעת ההיא נאמר (שם ט) "ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב", וידעה אסתר שבעת "שמחה" כזאת לא תוכל להפילו ולנצחו, כי לא יאונה כל רע לאיש השרוי במידת השמחה, על כן נתחכמה והזמינה אותו לבוא למחר אחרי שהשמחה תפוג מעט, ואז תצליח להפילו בנקל. (בן איש חי)
לימוד גדול הוא לבני ישראל, שאם לאותו רשע הועילה מידת השמחה שלא יוכלו להזיק לו, כל שכן שתועיל מידה זו לבני ישראל עם קודש לבטל מעליהם את כל הצרות והייסורים, כמו שאמרו צדיקים (דגל מחנה אפרים בליקוטים) לרמז בפסוק (ישעיה נה, יב) "כי בשמחה תצאו" שעל ידי השמחה אפשר להינצל מכל הצרות, ולצאת מאפילה לאור גדול.
משנכנס אדר מרבים בשמחה: הגמרא במסכת תענית (דף כט.) אומרת: "כשם שמשנכנס אב ממעטים בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" וצריך להבין מדוע השוו חכמים את חודש אב לחודש אדר? ונראה לבאר שכשם שבחודש אב מתאבלים על בית המקדש ומנהגי האבלות עולים בהדרגה עד לשיאם בתשעה באב בו נאסר למוד התורה שהרי – "פקודי ה' ישרים משמח לב", כך משנכנס אדר מרבין בשמחה הלא היא חדוות התורה שאז יש להרבות בלימודה ובפרט ביום פורים בו קיימו וקיבלו ישראל את התורה בחפץ לב מחדש, כשאדם נדבק בתורה, מקבל הוא שמחה פנימית שממלאת את כל גופו.
הריקוד הבא על ידי השמחה: פעם ביאר האדמו"ר מבעלזא זיע"א בשם רבי אהרן מטשערנבין זי"ע מדוע השרוי בשמחה, מרקד ומפזז כלפי מעלה בכל עוז? וביאר כי מלחמה תמידית יש בין הנשמה הכוספת ומשתוקקת להדבק בבוראה, לבין הגוף העכור המושך את האדם כלפי מטה, והנה כשאדם שרוי בשמחה הרי הוא מתעלה ביותר עד שאף הגוף נכנע לנשמה ונמשך כלפי מעלה על כן יוצא האדם בריקוד נלהב כלפי מעלה.
משנכנס אדר מרבין בשמחה – נשאלת השאלה כיצד ניתן לצוות על מידת השמחה בעוד שמידה זו תלוייה במקום הרגש – הלב, ואינה שווה לכל נפש, כי יש לך אדם אשר דאגותיו וטרדותיו אינם נותנים לו מנוח, אם בבנים, אם בחיים או בפרנסה. וקשה למצוא כיום אדם אשר יעיד על עצמו כי חסר כל דאגה הוא. ואם כן, כיצד יש ביכולת האדם לאחוז במידת השמחה, על אף כל דאגותיו.
העני שהיה מוכר חלב: סיפר הרב צדיק רבי אלימלך בידרמן שליט"א על חסיד מופלא, רבי זלמן בריזל זצ"ל, בצעירותו הייתה דרכו בכל יום כאשר האיר הבוקר, לסובב בבתי ירושלים למכור חלב לפרנסת אנשי ביתו. באחד הימים לא הצליח למכור כד חלב אחד, ולא הכניס לכיסו אף פרוטה, כראות רבי זלמן את מצבו הבין שבביתו יקשה הדבר על מידת השמחה, אי לכך משבא אל ביתו, השאיר את כל החלב בחצרו מחוץ לבית, לקח את המגבת של המקווה אשר לו וכרכה סביבות ידו כמי שנחבטה ידו בחוזקה עד זוב דם, וכך נכנס לביתו.
כשנשאל לפשר ה'רטיה' פתח ואמר לבני ביתו: "כאן בסמוך לביתנו יש הר תלול ומסוכן שבלא שימת לב אפשר למעוד שם ולהיחבל ביד או ברגל", נו, האם נפלת במקום ההוא? הוא עשה עצמו כאילו אינו שומע את השאלה, הוא הוסיף לתאר כיד ה' הטובה עליו עד כמה אפשר להינזק מן המקום ההוא. בד בבד החל לפתוח ולהסיר לאיטו את ה'רטיה', עד שראו שהוא לא נפגע אפילו באצבע קטנה, ו'שמחו' בהצלתו זו, אז אמר ר' זלמן: לאשתו "בעזרתו יתברך שמו לא מעדתי, מאידך גיסא לא הרווחתי היום פרוטה אחת, אבל שמחה רבה יש לי מזה שלא נפלתי ונשארו כל אברי בשלמותם"…
בכך לימד את משפחתו את האמונה הברורה, ואת 'שמחת החיים' – להביט תמיד על הצד החיובי.
כשאדם תולה הן את הצלחותיו, והן את כישלונותיו בבורא העולם ומשנן לעצמו שהכל מאיתו יתברך, ואין עוד מלבדו, אז מסיר אט אט את דאגותיו, ובמקומן נכנסת מידת האמונה ולאחריה מידת הביטחון, אז זוכה לחוש את ההרגשה הנפלאה של "כגמול עלי אמו", שכשם שכל מעייניו של התינוק הם אך ורק באימו, כך דוד המלך ביקש והתפלל להגיע לאותה דרגה של שלוה וביטחון.
בספר תיקוני הזוהר (ס"ז.) מובא דבר פלא לעניין השמחה: אותיות "בשמחה" הן "מחשבה", כלומר, השמחה של האדם נמצאת "בראש" – במחשבה.
הרב שלמה בצרי