מסופר בזוהר הקדוש: כאשר היו באים התלמידים ללמוד עם רבי שמעון בר יוחאי היה אומר להם: "כד אתו לקמיה דרבי שמעון חמא באנפייהו סימן" היה רואה על פניהם מיד מהו הנושא שהיה מעסיק אותם, היחס של רבי שמעון לתלמידיו היה חם והיה מחבבם מאוד מאוד:
"אמר: עולו בני קדמיין עולו רחמין דמלכא" – בואו בנים קדושים, בואו אהוביו של המלך.
"עולו רחמין דילי" – בואו אוהבים שלי.
"עולו רחמן אלין באלין" – בואו האוהבים אלו את אלו.
הוסיף רבי אבא "כל אלין חבריא דלא רחימין אלין לאלין אסתלקו מעלמא עד לא מטא זמנייהו" כל אותם החברים שלא אהבו אלו את אלו הסתלקו מן העולם טרם זמנם [כידוע 24 אלף תלמידי רבי עקיבא].
אבל "כל חברייא ביומי דר"ש רחימו דנפשא ורוחא הוה בנייהו" – כל החברים בימיו של רבי שמעון היתה ביניהם אהבת נפש ורוח.
"ובגין כך בדרא דר' שמעון באתגלייא הוה" לכן בדורו של רבי שמעון היה הלימוד בהתגלות, כלומר התגלו סתרי תורה.
וממשיך הזוהר הקדוש: אם תלמידי חכמים אינם אוהבים זה את זה, גורמים שאינם הולכים בדרך הישר, ועוד שעושים פגם בשכינה, שהרי התורה יש בה אהבה ואחוה ואמת.
אברהם אהב את יצחק, יצחק אהב את יעקב והיו מחבקים זה את זה, ואוחזים ביעקב אבינו באהבה ובאחווה ונותנים את רוחם זה בזה, חברים צריכים להתנהג כאותה דוגמא לאהוב זה את זה בכל לב ונפש.
אפשר לבאר שזה אחד מן הטעמים להדלקת מדורות של אש ביום ל"ג בעומר – האש מסמלת את האחדות.
אמר רבי שמעון: "גדול השלום שכל הברכות כלולות בו, שנאמר: ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". (מדרש ויקרא ט, ט)